קבוצת ממן אילת בע"מ נ' חברת פרשט מאפית המשפחה המקורית בע"מ

פסק דין

1.זוהי תובענה לתשלום בגין מוצרים אשר נטען כי התובעת סיפקה לנתבעת.

2.לטענת התובעת, הנתבעת פנתה אליה, הזמינה ורכשה סחורות שונות עבורה, וביקשה לספקם עבורה כפי שעולה מחשבוניות חתומות המצורפות לכתב התביעה במסגרת נספח ב'. כן צורפה כרטסת הנתבעת אצל התובעת [נספחים ג'1 – ג6 לכתב התביעה]. נטען כי הסחורות סופקו על ידי התובעת לנתבעת במלואן ולשביעות רצונה המלא של הנתבעת. נטען כי על אף שחלפו מועדי הפרעון של התשלומים אשר התחייב הנתבע לשלם התובעת כנגד הסחורות שרכש, נמנעה הנתבעת מלפרוע את התשלומים ולא שילמה את הקרן בסך 46,869 ש"ח והחוב בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד הגשת התביעה עומד על 54,384 ש"ח.

3.התובענה הוגשה בסדר דין מקוצר. הנתבעת הגישה בקשת רשות להגן ובקשה למחיקת כותרת.

בהסכמה, נמחקה הכותרת והתובענה הועברה לדיון בסדר דין רגיל והנתבעת הודיעה כי יש לראות בתצהיר אשר הוגש בתמיכה לבקשת הרשות להגן ככתב הגנה מטעמה.

בתצהיר האמור, אשר ניתן על ידי מנהל הנתבעת, נטען כדלקמן:

הנתבעת מאשרת כי אמנם רכשה מן התובעת מוצרים שונים במהלך השנים, אולם הוכחשו נספחי ב' וג' לתובענה.

נטען כי במשרדי הנתבעת היתה שריפה ביום 30.07.2005 ובה נשרפו כל המסמכים אשר היו במשרד, לרבות מסמכי הנהלת החשבונות ולכן טען מנהל הנתבעת כי אינו יכול בשלב זה אף לבדוק את נכונות תוכנם של הנספחים האמורים.

הנתבעת הכחישה כי הסחורות סופקו על ידי התובעת לנתבעת במלואן ולשביעות רצונה וכי אישרה בחתימה את קבלתן, וטענה כי לתובעת לא הגיע דבר מהנתבעת.

הנתבעת הוסיפה וטענה כי ככל שייקבע כי התובעת זכאית לתשלום כלשהו מהנתבעת, הרי שהתקיימו נסיבות המקנות לנתבעת זכות קיזוז, וכי לאור השריפה במשרדי הנתבעת אין מסמכים לגיבוי הטענות.

על פי טענת הקיזוז – בחזקת הנתבעת היתה יחידה מסחרית באזור התעשיה באילת, אותה שכרה מחברת "מבני תעשיה" והפעילה בה מאפיה תעשיתית.

נטען כי בעת האמורה [סוף 2000 תחילת 2001] היה ביקוש רב ליחידות מסחריות באזור התעשיה באילת, כאשר הנוהג היה שהשוכר הנכנס שילם לשוכר היוצא "דמי יציאה", אשר שיקפו בדרך כלל את השקעתו של היוצא במבנה, מלבד תשלום דמי השכירות לחברת "מבני תעשיה".

נטען כי באותה עת פנה מנהל התובעת אל מנהל הנתבעת ואמר לו כי הוא מחפש מבנה מסחרי באותו אזור ובאותו זמן, עקב שיקולים עסקיים שונים, הוחלט לסגור את המאפיה אשר פעלה במבנה המסחרי כאמור, הצעת מנהל התובעת הגיעה במועד המתאים וממילא בסמוך עמדה לנתבעת "נקודת יציאה" מחוזה השכירות.

נטען כי לאחר מספר ימים הודיע מנהל הנתבעת למנהל התובעת כי יהיה מוכן להעביר לו את הזכויות ביחידה תמורת סכום של 10,000 דולר שהיו אותה עת 42,000 ש"ח.

נטען כי סכום זה שיקף את השקעתו במקום במיוחד בהקמת חדר קירור וכי הוסכם בין הצדדים כי הנתבעת תעביר לתובעת את זכויות השכירות במבנה המסחרי עד תום תקופת השכירות [כ-3 שנים נוספות מהמועד בו הושגה ההסכמה כאמור] ותצא מן התמונה, כי התובעת תפנה לחברת "מבני תעשיה" ותעביר על שמה את הסכם השכירות והנתבעת תצא מן התמונה, וכי התובעת תשלם את דמי השכירות החודשיים וארנונה.

עוד נטען כי הנתבעת הוציאה לתובעת חשבונית בגין הסכום של 42,000 ש"ח וכי הוסכם בין הצדדים כי התובעת תשלם לנתבעת סכום זה על דרך של קיזוז מסכומים שיגיעו לתובעת בגין מוצרים שונים שהנתבעת תקבל מהתובעת.

נטען כי על פי המוסכם, היה על התובעת לזכות את הנתבעת בכרטסת הנהלת החשבונות שלה בסכום החשבונית.

הנתבעת מוסיפה כי הוסכם שעד להעברת זכויות השכירות אצל "מבני תעשיה" תשלם הנתבעת את דמי השכירות ל"מבני תעשיה" ואת הארנונה בסכום כולל של 3,200 ש"ח והתובעת תחזיר סכום חודשי זה לנתבעת על ידי זיכוי חשבונה של הנתבעת אצלה והנתבעת מאשרת כי בפועל כעולה מנספחי ג' לכתב התביעה, אכן זיכתה התובעת את הנתבעת מעת לעת בסכומים של 3,200 ש"ח.

נטען כי הנתבעת העבירה את החזקה במבנה לידי התובעת אשר החלה להשתמש בו וכך עשתה במשך שנה.

הנתבעת מוסיפה כי בחלוף מספר חודשים [כשנה – לא זכור למצהיר המועד המדויק] בהם השתמשה התובעת במבנה, החזיר מנהל התובעת למנהל הנתבעת באמצעות אחד מעובדיו במפתיע את מפתחות היחידה המסחרית והודיע לו כי אין לו בה צורך עוד.